בלזם ירושלמי-היה תרופה צמחית ידועה ומקובלת בשימוש במשך קרוב ל-200 שנה באירופה ובמזרח הקרוב .
בימי הזוהר שלו, שימש הבלזם כתרופת פלא לטיפול חיצוני בפצעים למיניהם ובמחלות עור, כמו גם לטיפול פנימי בבליעה, למניעת מחלות זיהומיות ומגיפות, לטיפול בכאבי בטן ובתולעי מעיים; בטחורים; בכאבי ראש וסחרחורות; בכאבי אוזניים ובכאבי שיניים; ועוד. את הבלזם ייצר לראשונה האב אנטוניו מנזאני די קונא (1650-1729), נזיר המנזר הפרנציסקאני אשר בעיר העתיקה של ירושלים, אשר שימש כרופא ורוקח. משך 24 שנים חיפש האב אנטוניו אחר הרכב הצמחים האולטימטיבי, ולאחר שעלתה בידיו המשימה פרסם את ממצאיו במילאנו בשנת 1719.העבודה על הבלזם הירושלמי נעשתה בשיתוף של בית ספר לרוקחות, המחלקה ללימודי ארץ ישראל של בר- אילן, אוניברסיטת חיפה ומכללת אריאל . המונח בלזם התייחס ברפואה המסורתית לתכשירים רפואיים ששימשו לטיפול בפצעים ובפגעי עור שונים. בעברית תרגמו מונח זה לצרי.במשך השנים חל שינוי במונח בלזם. במינוח של ימינו הוא בא לתאר תערובת שמכילה שרפים טבעיים או סינתטיים. באופן כללי בלזם מכיל בעיקר שרפים, גומי, שמנים נדיפים וחומצות ארומטיות, בעיקר חומצה צינמית ובנזואיתלהכנת העבודה נעזרו החוקרים במנזר הפרנסיצקני שבעיר העתיקה בירושלים. במנזר זה פעל בית מרקחת שהיה אחד מהמוסדות הרפואיים החשובים ביותר בעולם הנוצרי . הוא הפסיק לפעול לקראת אמצע המאה ה-20.הבלזם הירושלמי היה ידוע כתרופה חשובה באירופה ובמזרח התיכון במשך 200 שנים. הכין אותה, במנזר הפרנסיצקני, נזיר קתולי שהיה גם רופא ורוקח, ושמו Antonio Menzani di Cuna. הוא חי בשנים 1650-1729. הוא ערך מחקר במשך 24 שנים עד שהגיע לפורמולה שהיתה יעילה . הוא פירסם את הפורמולה שלו במילנו ב-1719 . לאחר פרסום הפורמולה הכינו את הבלזם גם באירופה.לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, עם התפתחות הרפואה הקונבנציונלית והעליה בשימוש בתכשירים שונים לריפוי פצעים, ירד הבלזם מחשיבותו בארץ ובאירופה. הבלזם נחשב ל-panacea. בשימוש חיצוני השתמשו בו לטיפול בפצעים מסוגים שונים, בפציעות וחבלות ובמחלות עור שונות . בשימוש פנימי השתמשו בו בתקופות של מגיפות, וכן לטיפול בכאבי בטן, תולעים, טחורים, כאבי ראש, סחרחורת, דלקות אוזניים, כאב שיניים ומחלות לב מרכיבים הפורמולה של הבלזם כפי שנמצאה בארכיב של המנזר הכיל ארבעה מרכיבים:
Olibanum, Myrrh, Mastic Aloe.Olibanum הוא השרף של הלבונה- Boswellia שהרבו להשתמש בו כקטורת. שרף הלבונה הוא בעל פעילות אנטי דלקתית יעילה ביותר . Myrrh הוא השרף של Commiphora molmol ושל כמה מינים נוספים. השתמשו בו כקטורת, כבושם ולהכנת תכשירים קוסמטיים.אלוי לא הוגדר במדויק. לא נרשם איזה מין של אלוי והחוקרים שהכינו את הבלזם השתמשו באלויורה. אין פירוט גם על צורת ההכנה. האם השתמשו במיץ, בג'ל או בצמח מיובש שהתקבל על ידי נידוף הנוזלים. ה-Mastic הוא השרף של אלת המסטיק,Pistacia lentiscus .החוקרים הכינו את הבלזם ממיצוי של המרכיבים באכוהול נקי. הם הכינו שני מוצרים לפי המרשם הבא:
קלנדולה,סמבוק שחור,אתרוג,אכיניצאה,שהצטרפו למור ,ללבונה,אלת המסטיק,וכמובן את צרי גלעד הלא הוא האפרסמון הקדום.
שרף במוצר השני היו כל המרכיבים זהים חוץ מהאלויורה שהכינו ממנו מיץ. פעילות של הפורמולה החוקרים ערכו מחקרים in vitro ועל חיות מעבדה. הם הוכיחו שלתכשיר שהכינו יש פעילות אנטי דלקתית יעילה, פעילות אנטיספטית ונוגדת חמצון.הם לא מצאו השפעה משמעותית של התכשיר על ריפוי פצעים. יתכן שהערך של הבלזם בטיפול בפצעים הוא בעיקר בפעילות האנטי דלקתית והאנטיספטית . יתכן גם שהמין של האלוי שהשתמשו בו ודרך ההכנה שלו היה גורם מרכזי ביעילות הבלזם כמרפא פצעים.זיהום הוא גורם עיקרי המונע ריפוי של פצעים .
החוקרים מניחים שהפעילות האנטיספטית היעילה של המרכיבים השונים של הבלזם תרמה לחיטוי הפצעים ואיפשרה את החלמתם. הם גם מעלים השערה שהכנה שונה של האלויורה היתה מגבירה את פעילות הבלזם כמרפא פצעים.הבלזם היה ידוע באירופה ובמזרח התיכון כיעיל לריפוי פצעים. יתכן שהתכשיר שהכינו החוקרים אינו זהה לבלזם המקורי, ושיש להשקיע עוד עבודה כדי לשפר את איכות התכשיר.הבלזם נחשב במשך מאות שנים ל-panacea , כנראה הודות לפעילות שלו כאנטי אוקסידנט, אנטי דלקתי ואנטיספטי. Boswellia serrata הוכח כאחד הצמחים האנטי דלקתיים היעילים ביותר. הוא מעכב את האנזים lipoxygenase ובכך מעכב ייצור של לויקוטריאנים הנחשבים למנציחי הדלקת. ההגיון העומד אחרי השימוש בשרפים לריפוי פצעים הוא, שהצמח מייצר שרף כדי לרפא את הפצעים שלו. כדי להפיק שרף מצמח יש לפצוע אותו, ואז הוא מגיב בהפרשה של שרף
