בנוסף לאפרסמון, יש ביטוי רב במקורות למשחות ולבשמים שונים ששימשו לצורכי בישום, איפור, קוסמטיקה, וכן לצרכים רפואיים ופולחניים.
שמות הבשמים במקרא מופיעים בשמות זהים מספר פעמים. במקורות מאוחרים יותר השימושים בהם בעיקר להקטרת הקטורת במשכן ואח'כ בבית המקדש. מומחי הקטורת היו משתמשים בסוגים שונים של צמחים שהעיקרון המנחה היה שריפתם. העשן שהיה יוצא היה מבשם את הסביבה שבה הייתה מוקטרת הקטורת.
בספר שמות פרק ל' ישנו פירוט של סמי הקטורת והם: נטף, שחלת, חלבנה, ולבונה. תוספת משמעותית של סמי קטורת שאינם מופיעים במקרא הם: קינמון, בורית, כרשינה, יין קפריסין, נרד, כרכום מלח סדומית ועוד (בבלי, כריתות ו' ע'א). מרקחת סודית של כל הרכיבים הללו ושריפתם הייתה יוצרת עמוד עשן שהיה מעלה ריח נעים וחזק שהיה דוחה ריחות לא רצויים.
חלק נכבד מרכיבים אלו שימש גם לצורך יפוי ועידון. הביטוי הקוסמטי המפורסם ביותר הוא במגילת 'שיר השירים'. שם מופיע השמן כמרכיב מרכזי בתעשיית הקוסמטיקה 'לריח שמניך טובים שמן תורק שמך' (שיר השירים א' 1) 'מה טובו דודיך מיין וריח שמנך מכל בשמים' (שיה'ש ד' 10), אך גם המור, הנרד, הכרכום, הקנה והקינמון, כסוגי בשמים, מופיעים בשיר השירים. במגילת אסתר ישנו תהליך מפורט של טיפול קוסמטי שנתי שהיו עוברות המועמדות להינשא למלך וכך נאמר: 'כי לא ימלאו ימי מרוקיהן, שישה חדשים בשמן המור ושישה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים' (אסתר ב' 12).
